יום שישי, 27 בנובמבר 2015

אביניון, עיר האפיפיורים - חלק ב'

http://www.jazzradio.com/bossanova
אני מתחילה משיתוף קטן של עמוד הג'אז שאני מאזינה לו הרבה בשבועות האחרונים. עם כל הכבוד לצרפתית, השפה הכי יפה בעולם לדעתי היא פורטוגזית (:

חלק גדול מהרושם שפריז משאירה לא נוצר רק מהנופים והמוניומנטים המפורסמים שלה, אלא מהפריזאים.
מי הם הפריזאים, ואיך הם מתנהגים? הם חוצים את הכביש כשאין מכוניות, כי הרמזור הוא רק בגדר המלצה, הם כל הזמן אומרים 'סליחה' ו'תודה' ומתכוונים לזה לעיתים רחוקות, ולמרות ההבחנה שלי כאן, הם באמת לובשים הרבה שחור. רוב הנשים לא טורחות למרוח לק, האיפור משתנה אבל לרוב טבעי עד כדי חוסר יכולת להבחין בהימצאותו על הפנים, הם עסוקים והולכים מהר, בדרך כלל עם סיגריה בין האצבעות, הם מנסים להתלבש קצת כמו היפסטרים, כשאת הגברים בחליפות והנשים המהודרות אפשר לראות באזורים היותר עשירים של העיר.

ואני חולה על זה. בלי לשים לב התחלתי גם אני לחכות בקוצר רוח שהמכונית תעבור ותשאיר אחריה כביש ריק כדי לעבור אותו מהר ולהמשיך הלאה בעיסוקיי בצעדים גדולים. אפילו קניתי מעיל שחור, שעד לא מזמן היה האופציה הפחות מועדפת עליי כשזה הגיע לפרטי לבוש.

אבל הכי חשוב, שבסופו של יום, את אף אחד לא מעניין מה האחר לובש או מה הוא עושה, כולם עסוקים בשלהם.
לא מעניין כמה ועם מי את אוכלת במסעדה, לא מעניין אם זו כוס היין השלישית שלך, ואם את קונה בגט כל יום או פעם בשבוע.

ואם כבר בענייני יין עסקיננו, אספר לכם שהיומיים הקצרים מידי בפרובאנס היו מלאים בארוחות מלאות והרבה כוסות יין. שם, עצירת התרעננות משמעותה ללגום מכוס רוזה במקום קפה. מתאים לי בדיוק...



היום השני הוקדש להסתובבות בעיר אביניון הקטנה, כל כך קטנה שהצלחתי להקיף ולחצות אותה כמעט ארבע פעמים. כמו שציינתי בפוסט הקודם, הרוחות היו ממש אכזריות, אבל השמיים צבועים בכחול יפייפה.






















הנוף מפאלה דה פאפ- ארמון האפיפיורים.




תמיד כאמא שלי ואני היינו מטיילות בחו"ל היא הייתה אומרת לי להציץ פנימה בחלונות, מאז כל חלון מסקרן אותי, בייחוד חלונות מקסימים כאלה.







מתחבאת מהרוחות בחוץ ומתחממת בעזרת שוקו חם ואח בוערת.


מהיומיום-




מחר אני שוב עוזבת את פריז, הפעם לטובת סוף שבוע ארוך בקצה השני של צרפת- בעיר בשם שטרסבורג שנמצאת בחבל אלזס. כבר לפי השם אפשר לנחש שהעיר מאד קרובה לגרמניה, וכמו שאמרתי בפוסט הקודם, אני מתרגשת לגלות מהי צרפת שם. חברה מהלימודים אמרה לי שמשם קיבלו את ההשראה לסרט "היפה והחיה", ובמקרה זה אחד מהסרטים הבודדים של דיסני שאני אוהבת (כרוסיה לא גידלו אותי על סרטי דיסני, ככה שזאת לא באמת אשמתי...)

שיהיה סוף שבוע מהמם, הפעם הסופ"ש שלי ושלכם מתחיל באותו היום ;)



יום רביעי, 25 בנובמבר 2015

פרובאנס מון אמור – חלק א'

מד המעלות כבר הראה את הסיפרה 0 ומזג האוויר הצריך את הוצאת הכפפות, ואולי גם בקרוב את המעילים הפחות מחמיאים. זאת פעם ראשונה בחיי בה אני נמצאת בקור לא כתיירת, אלא כתושבת (אומנם זמנית) עם מלתחה לא מצומצמת מידי וללא הצורך להתהלך כל היום בחוץ. כל זה מקל מאד מבחינת הלבוש בחורף קר. אני יכולה להישאר עם הבגדים היותר יפים (והפחות מחממים) כל עוד יש מבנים אותם אני צריכה לפקוד כל יום, ואם המצב נהיה ממש קריר- אני יכולה להתחמם בבית קפה ללא חשש מהזמן המתבזבז.

כמו שציינתי בפוסט הקודם, את הסופ"ש האחרון העברתי באזור פרובאנס שנמצא בדרום צרפת. הדברים הראשונים שתמיד קפצו לי לראש אחרי שהמילה 'פרובאנס' הושמעה היו נופים של טבע ירוק מלא בגפנים, לוונדר וזיתים, ארוחות ערב עם השכנים מהבתים ליד, שמתחילות מאוחר וממשיכות עד השעות הקטנות של הלילה, עם אוכל מצוין והמון יין, גברים עם חולצות כותנה פתוחות למחצה, מכנסי פשתן דקים וכוס יין ביד, ונשים שמסתובבות עם שמלות קיץ מתנפנפות, שיער אסוף באופן מרושל, ותמיד יש להן מה לעשות- לקנות מאפים טריים, או פרחים שהרגע נקטפו מהשדה ליד, או לנוח לאיזו סיאסטה.

בקיצור, חלום. פרובאנס מלאה בכל מה שדמיינתי (בקיץ כמובן, בחורף המקומיים מעדיפים להתלבש קצת יותר חם) היא מלאה בכפרים קטנים שנבנו לפני מאות שנים על גבי גבעות והרים, מלאה בהיסטוריה מרתקת, באדמה טובה שמספקת לתושביה את רוב הדברים הנחוצים בחיים- תעסוקה ומזון, ושימחה כמובן, והכי חשוב- מלאה בתושבים עם קמטים בצידי העיניים, כי חייכו רוב חייהם.
דרום צרפת מדהימה גם בחורף, וזאת למרות הרוחות האכזריות, שבקיץ מספקות הפוגה מהחום, ובחורף מבריחות את ענני הגשם מהר (וגם את התיירים, לבתי הקפה הרבים) ומשאירות את השמיים הכי כחולים שאי פעם ראיתי.

כל אלה ועוד, הם הסיבה שאני לא מצליחה להתאפק ורוצה לשתף את התמונות מהסופ"ש הקסום שלי כעת, למרות שאני כל כך אוהבת סדר כרונולוגי ;)

המרפסונת בחדר המלון, משקיפה מטה למרכז העיר הקטנה.






מה שמדהים אותי במדינות האירופאיות זה שהאזורים שנמצאים בקצוות, כלומר קרובים לגבול או גובלים למדינות השכנות, מושפעים מאד מהתרבות של שכנותיהן. זאת הסיבה שפרובאנס מרגישה מאד איטלקית-ספרדית, ולא רק מבחינת מזג האוויר ובגלל הים התיכון. ניב השפה קצת שונה, האנשים נראים ומתלבשים אחרת, האוכל אחר, האווירה מאד קלילה, וכמובן שההיסטוריה שונה. אני שהיתי בעיר שנקראית אביניון, עיר מוקפת חומה עתיקה עבה ובמרכזה עומד ארמון שבנו בהדרגה אפיפיורים שונים. כן, אפיפיורים! בעקבות כך חלקים מהעיר נראים רומאיים וטוסקניים לחלוטין, והאמנות היא מאד ימי-ביניימית.



באופן אידיאלי, דרום צרפת מצריכה אוטו כדי לחקור אותה כמו שצריך, מה שאני מלכתחילה ידעתי שלא אקח. אבל לא רציתי לוותר על הביקור בכפרים הקטנים שנמצאים מרחק קצר מאביניון, ולכן ביום הראשון לקחתי סיור חצי יומי לרוסיון, גורדס, וגם לעצירה נחמדה במוזיאון הלוונדר, כל אלה נמצאים על/בסמוך להר לוברון.

תחילה ביקרנו במוזיאון, שם הסבירו לנו על סוגי הלוונדר השונים, ועל כך שהסוג המקורי ובעל יכולות הריפוי צומח רק מגובה מסוים על גבי ההרים בפרובאנס.




העיירה הראשונה בה ביקרנו הייתה רוסיו(ן). הגוונים השולטים בה הם חום-כתום-אדום, כצבע האדמה עלייה נבנתה העיירה כולה. האגדה מספרת שהאדמה הזאת משמשת כחומר הגלם לבתים עצמם.





הגשם תפס אותנו חזק ברוסיון, יחד עם רוחות חזקות, ואני צחקתי מזה כמו משוגעת (:








חתול רחוב מטופח מסתתר מהגשם בכנסייה היחידה בעיירה.


אחרי כל הטוב הזה המשכנו לעיירה השנייה ששמה הוא גורד(ס). 




אעצור לרגע ואדבר על עוד סרט צרפתי. "A Good Year" הוא סרט קסום אשר מתרחש בפרובאנס. הוא מבוסס על ספר מאת פיטר מייל, ובסרט משחק ראסל קרואו, מהשחקנים האהובים עליי. אני לא רגילה לראות את קרואו משתתף בקומדיות רומנטיות, אבל גיליתי ששחקן נבון יכול להפוך כל סוג של סרט לטוב. בסרט משתתפת גם שחקנית צרפתייה יפה יפה- מריון קוטיאר. פרט להיותו של הסרט חמוד, רומנטי ויפה, עבורי הוא בעיקר מעורר תיאבון. מעורר תיאבון לצעוד לצד כרמי גפנים, ללגום מהיין שהענבים עליהם אני מסתכלת יצרו, לאכול המון בשר מבושל בבישול איטי, ואז לקנח בפלטת גבינות. וכל זה בנונשלנטיות ועם הבריזה הפרובנסיאלית שמלטפת לי את הפנים. מהמם, לא?




סצינות רבות מהסרט צולמו בעיירה הקטנה הזאת, ואני התהלכתי בה המומה מהיופי הפשוט, מצלמת אינסוף תמונות של המסעדה בה מקס ופאני (קרואו וקוטיאר) צולמו, מסתכלת על הנופים המרגיעים ומנסה לא להחליק על האבנים העתיקות שמרכיבות את המדרכה ואת הכבישים הצרים.



הנה הגב של פאני והמסעדה.




גורדס במבט מהצד, ענן גשום במיוחד מתקרב ומאיים לפרוץ בסופה נוספת.



בערב חזרתי לאביניון והתפנקתי בארוחה נהדרת במסעדה חמודה ומומלצת במיוחד ע"י מבקרים ומקומיים (Fou de Fafa, מומלץ להזמין מקום מראש!) עוד דבר שמוסיף לחיוביות של החבל הזה של צרפת זה שהכל זול כמעט פי שניים מבפריז.








התאהבתי כל כך חזק בדרום שאפילו הייתי קצת עצובה לחזור לפריז, אבל ברגע שהתחיל היום הראשון של השבוע העצבות נפסקה.

פוסט ארוך וגדוש יצא לי פה, ככה זה בחופשות ;)
À bientôt!